<h1>ראבי"ה סימן תתקפ"ה</h1>
<h2>דף כא:</h2>
בפרק כהן גדול ונזיר [נ"ג ע"ב] גרסינן בברייתא על פני השדה זה המאהיל על פני המת. מעל פני מפיק, דאילו השדה (מפקינן דכתי') [מפקיה ר' עקיבא] בפרק בהמה המקשה [ע"ב ע"א] לרבות גולל ודופק. [בחלל] זה אבר שנחלל מן החי פירוש שפירש מן החי ונעשה (אבל) [אבר] חלל. ויש בו להעלות ארוכה, זהו בשר כראוי דתנן במתני' [נזיר מ"ט ע"ב]. חרב הרי הוא כחלל, מכאן למדנו שחרב שניטמא באהל המת הרי הוא כחלל. דהאי קרא וכל אשר יגע מוקמינ' במאהיל וכת' עליה חרב הרי הוא כחלל. וראייה יש עוד מתחילת אהלות [פ"א מ"ג] דקתני יש לי חמישי שפוד שהוא תחוב באהל המת האהל והשפוד. ואע"ג דפריך בההיא הלכה גופה דנזיר [נ"ד ע"ב] וכלים בני הזאה נינהו ומשני אשארא, והוה מצי לאוקמי בחרב דהוא כחלל ובעי הזאה אדם הנוגע, לא מצי לתרוצי הכי הא אינו מגלח מדלא תני לה בהדי סיפא, והאי דלא תני לחרב בהדי רישא [מ"ט ע"ב] דמגלח עליהן, משום דבכלל מת דקתני ברישא איתיה כדפר"ת. וכו' עד זה אבר שנחלל מן המת, באבר מת לא מצרכינן ויש בו להעלות ארוכה ובכולה שמעת' לעיל גרסינן (עלה) [עליו] בשר כראוי ולא גרסינן עליהן דאאבר מן החי לחוד קאי. ויש ספרים שגורסים (בתרומות) [בתרוויהו] בשר כראוי. זה רובע עצמות, פירוש שמטמא באהל. ושיעור' לא כתב בקרא והלכה היא בטומא[ו]ת. היינו דתנן בחגיגה [י"א ע"א] הילכות טומאות מקרא מועט והלכות מרובות. זה קבר סתום, אפילו יש בו פותח טפח מאחר שהוא קבר שניתן שם להינתן לעולם הקבר עצמו מטמא כמת. כדתנן באהילות פ"ז [מ"א] נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פירוש אין תורת קבר עליה שאין דרך להניח מת לעולם במקום צר שאין בו פותח טפח ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בו מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום. פירוש שבעניין הזה דרך להניח מת לעולם. והיינו נמי דתנן התם בפ"ג [מ"ז] ביב שהוא קמור תחת הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור, פירוש מאחר שהניח ביציאתו פותח טפח סתמא דמילתא דעתו לפנותו משם ואין תורת (כלי) [קבר] עליו. יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא, שתורת (כלי) [קבר] עליו מאחר שאין ביציאתו פותח טפח הרי הוא נקרא קבר סתום. דאמר מר טומאה בוקעת ועולה וכו' פירוש דאמר מר שהקבר מטמא בכל צדדין בעלייתו ובירידתו, פירוש בכל ענינים. (ופר' לי) [ונראה לר"י] הא דאמר מר, תלמיד טועה הגיהו. שהיה סבור דאין קבר מטמא אלא באין בו פותח טפח. ואי גרסינן לי' פירושו כדפרישית, מ"מ וצריך להוסיף על דבריו מפני שיש מרבותינו שרוצין לפרש דהא דאמרינן בברכות בפרק מי שמתו [י"ט ע"ב] מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' עד רוב ארונות יש בהן פותח טפח, לא חייץ אלא א"כ יש בו נקב פותח טפח שדרך אותו מקום תצא הטומאה ואז המדלג על הארון שלא כנגד הנקב טהור דחוצץ. וכשיש בו פותח טפח אפילו אם הוא קבר גמור חוצץ אם יש בו נקב (נקב) ביציאתו פותח טפח אפילו יניחנו שם לעולם. (וראייתו) [וראייתן] מההוא ביב שהוא קמור דכשאין בו פותח טפח ביציאתו לא מהני חלל טפח לחוץ כיון שאינו מקום לטומאה לצאת בוקעת ועולה. ולא היא אלא פירושו כדפרישית לעיל. ועוד מביאין ראייה מההיא משנה דמייתי פרק העור והרוטב [קכ"ה ע"ב] תיבת המגדל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתה פותח טפח טומאה (בתוך) [בתוכה] הבית כולו טמא וכו' מפני שדרך טומאה לצאת. פר"ש כיון שלא תשאר שם הטומאה וסופו להוציא דרך אותו הפתח נידון כאילו יש בו פותח טפח, ר' יוסי מטהר, וקתני סיפא העמידה בפתח ופיתחה לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור, פירוש ארישא קאי דיש בו חלל טפח והילכך חוצץ ודרך הפתח לא תצא כיון שפתחה לחוץ. ותני עלה ור' יוסי מטהר ומדייק אהייא אילימא אסיפא ת"ק נמי טהורי מטהר אלא לאו ארישא. ומטמא ת"ק משני טעמא חדא משום שדרך טומאה לצאת כדקתני במשנה בהדיא וחדא שמעי' מדברי
ר' יוסי דשמעי' לרבנן דמטמו עוד מאידך טעמא משום דטומאה טמונה בוקעת ועולה ואמר להו ר' יוסי וכו'. אלמא דאע"ג דברישא מיירי שיש בו פותח טפח, כיון דלית לה נקב טפח ביציאתה אמרינן טומאה בוקעת. ואמנם כפי גירס' ראייה היא אי קאי ארישא. ולא היא דלא גרסינן ארישא דהא [ל]אביי לא אמרי' (ב)טומאה טמונה אלא בלמטה מטפח כדאיתא התם דלית ליה לר' יוסי דטומאה בוקעת ועולה וקאמר ומנא תימרא דתנן תיבת המגדל וכו', וא"כ על כורחיך לאו ארישא קאי דיש בו פותח טפח ואין הדעת סובל(ו)ת לומר דמטומא[ה] טמונה (מטמונה טמונה) קמייתי איך שיהיה דליתה דשמא בפחות מטפח אפילו ר' יוסי מודי דהילכתא טמאה הלכה למשה מסיני. ורש"י לא גריס לה מטעם אחרינא דארישא לא שייך למימר ותני עלה ר' יוסי מטהר דהא בהדיא קא פליג ר' יוסי במשנה, אלא הכי גריס רש"י אלא לאו דקאמר ת"ק טומאה בתוכו וכו', כלומר בתרתי פליג ברישא ובסיפא, ברישא דתלי טעמא דדרך טומאה לצאת קאמר ר' יוסי יכול וכו' ובסיפא מטהר(י) מטעם שיש בו פותח טפח חלל דסיפא ארישא קאי דיש בו פותח טפח ומשמע הא אין בו חלל פותח טפח (מטמאה) [מטמאי] רבנן אע"ג דפיתחה לחוץ דטומאה בוקעת ועולה וקאמר ר' יוסי דלית ליה טומאה בוקעת וטהור ומהשתא אין ראייה. וצריכין אנו לומר דגבי ביב שהוא קמור הפתח יציאה הוא חוץ לבית, שאם לא כן דרך פתח פותח טפח (וטמא) [יטמא] הבית כמו בתיבת המגדל שטמא לכולי עלמא כשיש בו פותח טפח. וההיא דמדלגין על גבי ארונות מיירי שאין קבר שיניחנו שם אלא היו מורידין אותו הנושאין אותם מפני כבוד מלכים ומדלגין עליהם. ומספקא לי(ה) אי גולל ודופק כי האי גוונא מטמא לפר"ש דכל קבר אפילו כולו סתום מטמא הקבר. ואם יש בו פותח טפח ביציאתו ואפילו הכי ברור לנו שיניחנו שם לעולם, נראה דקבר גמור הוי וטמא ולא חייץ. אבל בסתמא אמרינן דאין דעתו להניחו שם בכי האי גוונא דירא פן יכנסו שם כלבים וחתולים ויאכלו המת. ומיהו הך מילתא רפוייה בידי דדילמא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם. ויש להקשות לפי' זה דגרסינן בפרק בתרא דנזיר [ס"ג ע"ב] גבי טומאת התהום ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא מפני שהקבר מצרפו והוה ליה נוגע ומאהיל על המת, ואמאי ותיפוק לי משום קבר. ומוקי כגון שאינו בדעתו להניחו שם. ולישנא דקבר לא משמע הכי. תניא בתוספתא דאהלות [פ' ט"ו הל' ו'] גל של צרורות וכן כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו. ותניא בתוספתא בבבא בתרא פ"א [הל' ז'] ובתוספתא דנגעים פרק בית המנוגע [פ"ו הל' ב'] ובמסכת שמחות [פ' י"ד] ובשלהי נזיר בירושלמי [פ"ט הל' ג'] ובברייתא דאבות דר' נתן פרק בעשרה מאמרות [פ' ל"ה הל' ב'] כל הקברות מתפנין חוץ מקבר הנשיא ומקבר הנביא ר' עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה בירושלים ולא נגע אדם בהן מעולם אמר להם משם ראייה מחילה היתה מוציאה טומאה לנחל קדרון. ואני נסחתים והיא ראייה לפתרון ה"ר יצחק. ונ"ל דה"פ, המחילה היתה בירושלים ולא הקבר, אבל דרך המחילה היו הולכין לנחל קדרון ושם היתה הטומאה דהיינו הקבר. אבל בירושלים מתפנין מפני עושי טהרות. ובנחל קדרון אין מכשול דאין דרך בני אדם לשם. (ובור) [ובירה] היתה לכבוד מלכים בנויה בירושלים על פי המחילה. ור' עקיבא סבר ששם היה הקבר. ונ"ל דההיא ביב שהוא קמור וכו' מיירי שיש בו כזית מן המת קבור והילכך סגי ליה בפותח טפח ביציאתו שראוי להוציאו שם. אבל נפל צריך ד' טפחים, והיינו טעמא שאינו ראוי להוציא בפתח של טפח. והכי תניא בתוספתא דאהילות פרק ר' ישמעאל [פ"ה הל' ב'] ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו ד' טפחים ביציאתו ונפל לתוכו הבית טהור נפל בבית מה שבתוכו טהור יש בו ד' טפחים ואין ביציאתו ד' טפחים ונפל לתוכו הבית טמא וכו', דזה נ"ל ראייה (למורי) [לדברי]. אבל לפי' הר"צ מאי שנא הכא ומאי שנא הכא בתרווייהו ליסגי בטפח ביציאתו כיון שהביב לדבריו קבר הוא. ונ"ל דהא דאמרינן [אהלות פ"ז מ"ג] המת בבית ולו פתחים הרבה עד או בחלון שיש בו ד' טפחים על ד', בנפל מיירי ולא בכזית. דתניא בתוספתא פ"א דמגילה [הל"י] אין בין המת לכזית מן המת אלא שכזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד' טפחים. ובמת גדול לר' שמעון בן אלעזר פתחו במילואו ולרבנן איבעיא לן אי פליגי ולא איפשיטא, בפרק בכל מערבין בהלכה שנייה [ל' ע"א] תניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו במילואו ולרבנן איבעיא לן אי פליגי [ו]לא איפשיטא התם. ואע"ג דחלון שבין שני הבתים מביא את הטומאה בפותח טפח אפילו אם המת גדול, הילכות טומאה הלכה למשה מסיני והכי גמירי לה. וההיא (בבית) [דבית] סתום מטמא בכל סביביו וכו' [ב"ב י"ב ע"א], צריך לפרש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
מצאתי מפי' רבינו יב"א ולא גולל לקבר, היינו כיסוי הקבר, ודופק מן הצד, כדאיתא בעלמא (משיפתח) [משיסתם] הגולל, משמע למעלה הוא, [גולל] ודופק מטמאין אפילו דבר שאינו מקבל טומאה כגון אבנים וכגון הכא בהמה שאעפ"י שאין מקבלת טומאה מחיים. והיינו טעמא דגולל ודופק לא מטמאין מחמת עצמן אלא מחמת טומאת המת שבתוכו, ותדע דלא מטמאין אלא כל זמן שהמת בתוכו אבל לאחר שאין המת בתוכו טהור לגמרי, ואפילו כשהמת בתוכו אלא שאינו סתום יפה הגולל ויש אויר ארבעה אינו מטמאין. כדתניא בתוספתא דאהילות [פ"ג הל' ה'] שני אבנים גדולות של ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהם טמא ניטלה אחת מן המאהיל על שנייה טהור מפני שיש לטומאה בזו דרך שתצא. ועוד לעיל מההיא תניא [שם הל' ד'] מעשה בב"ד שביהודה באחד שמת ערב פסח והלכו לקוברו ונכנסו האנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשים מבחוץ ונכנסו נשים וקברו והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב. וגולל ודופק מטמא במגע ובאהל. ובמשא פליגי בה ר' אלעזר וחכמים דתניא בתוספתא [שם] ומייתי לה בהעור והרוטב הלכה קולית המת [קכ"ו ע"ב] ואף משנה היא פ"ב דאהילות [מ"ד]. ובאהל מטמא אפילו שלא כנגד המת מאחר שהוא סתום מכל צדדין וכמאן דמלי טומאה דמי ובכל מקום שיאהיל כאלו האהיל כנגד המת. ובמשא אפילו לר' אליעזר אינו מטמא אלא כשהמת בתוכו ונשא גם המת עמהן אבל היסיט הגולל בלא המת אינו מטמא. ורבנן מטהרי ממשא אפילו היסיט גם המת שבתוכו עם האבנים של גולל ואע"פ שהמת עצמו כשהוא בחוץ מטמא במשא. מיהו כשהוא בגולל נסתם מכל צדדין אין לו כח לטמא במשא אדם הנושאו כך סתום בגולל, דהכי משמע התם בתוספתא דמייתי סייעתא לדברי חכמים דמטהרי מעשה בב"ד שביהודה וכו', ומשמע האנשים משכוהו למת בגולל על ידי חבל מבחוץ עד שבאו למערה לקוברו ונכנסו הנשים והאנשים עשו פסחיהן אע"פ שמשכוהו והסיטיהו עם הגולל. ומשמע לרבנן דמטהרי במשא אפילו היסיט גם המת בתוכו טהור דאינה הטומאה מחמת המת ולא מחמת עצמו. עיינתי בתוספתא ולא יכולתי להבין (משום) [משם] שהיה המת בתוכו. אך (דרכו) [דרכן] היה להביא מת מעיר לעיר לקבור (והיה) [והיו] מפנים מתוך הארון המת והיו מכניסין אותו אך הארון המיוחד לקוברו בו למערה ושוב נותנין בו המת כמו שניהוג עדיין לבר מינן. ולכן משכו האנשים מבחוץ שכל המערה היתה מליאה מתים כדאיתא בהלכ' דכוכים בפרק בית כור [ב"ב ק"א ע"א], וכשמשכו לא היה בו מת, אך גולל ודופק היה ואינו מטמא במשא כשפינוהו אע"פ שדעתו לקוברו בהם. ואם אין דעתו לקוברו באותו הארון אין עליו תורת גולל ודופק ואינו מקבל מהם טומאה אלא מן המת שבתוכו אם היא טומאה רצוצה. כדמוכחא ההיא דמדלגין היינו על גבי ארונות בפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב]. ואין נ"ל מה שפירש רבינו יב"א. אבי העזרי.
